טיפול פליאטיבי - הדבר הבא בתחום הרפואה

אם תשאלו רופאים כיצד הם היו רוצים לסיים את חייהם או מה היו מבקשים למען בן משפחה בסוף חייו, רבים מהם יתארו הליך פליאטיבי גם אם אינם בקיאים בתחום הפליאציה. הם בוודאי ידברו על מוות 'מהיר', לא כואב או מייסר ובמקום מוכר ואהוב. אך באופן פרדוקסאלי, דווקא בקרב הצוותים הרפואיים המודעות לפליאציה נמוכה. צריך לזכור שהמושג פליאציה לא קשור רק לסוף החיים. פליאציה היא תחום הנוגע למטופלים רבים המתמודדים עם הסימפטומים הקשים של מחלתם, לעתים כבר מהשלבים הראשונים של האבחנה. טיפול פליאטיבי (תומך) הוא גישה טיפולית, המוכרת כתת התמחות ברפואה, אשר משפרת את איכות החיים של החולים ומסייעת להם בהתמודדות עם מחלות קשות ומחלות סופניות. לאורך השלבים השונים של המחלה, יש לרפואה הפליאטיבית מיקוד שונה של הטיפול. בהתחלה, וכל עוד המטופל מסוגל לנהל שיגרת חיים ולו חלקית, תתמקד הרפואה הפליאטיבית בשיפור 'איכות החיים' - למקסם את היכולת לתפקד בבית או מחוצה לו עם שליטה מירבית ככל הניתן בתסמינים המשבשים. בשלב השני, תתמקד הרפואה הפליאטיבית בשיפור 'נוחות החיים' של החולה. כלומר לוודא שהתנאים סביבו והשליטה בתסמינים מאפשרים נוחות מירבית, גם בשגרת חיים מאוד מצומצמת ולרוב מוגבלת למיטתו. בשלב השלישי, תתמקד הרפואה הפליאטיבית ב'איכות סוף החיים' או המוות. היינו, לאפשר פרידה מהחיים האלו בנוחות מירבית. והשלב הרביעי ממקד את הרפואה הפליאטיבית ב'עיבוד האבל' של מי שנותרו מאחור. עקרונות הטיפול הפליאטיבי הם של איזון סימפטומים, כמו: כאבים, עצירות, דיכאון, קשיים בשינה, חולשה או כל תופעת לוואי אחרת אשר מלווה אנשים החולים במחלה קשה, כאשר טיפול פליאטיבי יכול להינתןבמקביל לטיפול אקטיבי במחלה (קבלת תרופות, טיפולי הקרנות, כימותרפי וכדומה). הדבר נכון כמובן לגבי מחלות הסרטן השונות, אך לא רק. כך למשל, מטופלים אשר חולים במחלות כרוניות קשות מתחום ההמטולוגיה (מחלות דם), כגון אנמיה חרמשית (בה נוצרים קרישי דם קטנים הגורמים לכאב רב ולסבל של המטופל), זקוקים לטיפול בכאב שגורם להם למוגבלות וסבל כרוני מיום לידתם ועד יום מותם. כאשר מדברים על סוף החיים קיים קושי מובנה בטיפול במחלות כרוניות, בעיקר משום שלעתים קשה לאמוד את נקודת הזמן בה המטופל מגיע לסוף חייו. יש לא מעט חולים שבניגוד לתחזיות מקבלים קווי טיפול חמישי ושישי ומגיבים אליהם טוב, או שפתוחות בפניהם אופציות כמו מתן דם ומוצריו מה שמעניק להם עוד זמן של נוחות חיים. האשליה שאנחנו יכולים לרפא את החולים או להאריך את חייהם בשנים רבות, על אף מחלתם, מקשה על השיח כאשר המחלה הופכת ל'מאיימת חיים'. העובדה שבמצבים של חוסר תקווה אצל חולים המטולוגים אפשר לשלוף את 'נשק יום הדין' ולשקול השתלת מוח עצם – טיפול קשה ומורכב שכרוך בסבל שהעומס הפליאטיבי שנגזר ממנו הוא עצום – עלולה לפעמים להחמיר את מצבו של החולה רק בשם האפשרות לריפוי שהיא אכן משמעותית וממשית במקצת החולים. הקושי לדבר על סוף החיים הוא לא רק של בני המשפחה אלא לא פחות מכך של הצוות הרפואי, קושי הנובע בעיקר מחוסר מיומנות שכן לא מכשירים לכך את הרופאים בפקולטה לרפואה ואף לא במסלול ההתמחות. חסמים נוספים אפשריים הם אי זיהוי הנקודה שממנה כבר אין תקווה להטבה רפואית שצויינה קודם, היקשרות רגשית למטופל, החשש לאכזב את החולה ו/או משפחתו, חשש מיצירת תחושת נטישה או הרמת ידיים, חשש שבחירת מסלול פליאטיבי מעידה על כישלון מקצועי וכן חוסר במשאבים (בעיקר זמן). צריך לזכור שעם החלת 'חוק זכויות החולה' בישראל תם למעשה העידן הפטריארכלי שבו הרופאים יודעים טוב יותר מהחולה. החולה מגיע עם סולם ערכים משלו, עמדות ותפיסות עולם, והרופא הופך בחלק מהזמן ליועץ. החולה הוא אדון לעצמו, האוטונומיה שלו על גופו גדולה יותר וההחלטה על אופי הטיפול או לחילופין הימנעות מהמשך טיפול, היא של החולה. כאשר נמנעים משיחה על פליאציה וסוף חיים, אנחנו למעשה גוזלים מהחולה את זכות הבחירה והופכים את כל הנושא לכמעט לא לגיטימי. מכיוון שכל בני האדם נדונו בסופו של דבר למות, רובנו בגלל התדרדרות של מחלה כרונית קשה, צריך לדעת שיש הבדל עצום בחוויית סוף החיים כשהיא מלווה נכון, מאפשרת לסגור מעגלים ולהיפרד. זו חובתנו המוסרית כצוות מטפל להשקיע לא רק בהארכת חיים אלא גם לתמוך ולסייע לייצר סביבה מכילה ומבינה שהגיע הרגע 'לשחרר' ולאפשר לחולה איכות חיים ונוחות חיים בזמן המועט שנותר לו. ככל שהמודעות לפליאציה עולה מתברר שיש לא מעט רופאים שמאמינים שזה חיוני וחשוב לדבר עם המטופל על סוף החיים ופליאציה, אך חסרים להם הכלים לעשות זאת: איך פותחים בשיחה? באיזה מונחים להשתמש? איך מייצרים סביבה תומכת? האם זה נכון לעשות זאת לבד או בעזרת עובד סוציאלי? איך אפשר לזהות אם המשפחה 'פתוחה' לשיחה כזו? אחת הדרכים לתמוך בצוותים הרפואיים בהתמודדות עם סוגיות של סוף החיים היא להכשיר אותם באמצעות קיום סדנאות בהן הם יחשפו לנושא, להשלכות שיש לו על המטופל ובני המשפחה וכן על הצוות המטפל. אך זה לא פשוט, שכן זה דורש מהרופאים את אומץ לומר 'אנחנו לא טובים בזה, בואו עיזרו לנו'. בנוסף, ייתכן שבהתחלה התחושה תהיה של ניהול שיחה באופן מלאכותי, אך אין ספק שעם הזמן שיחות על סוף החיים (שיתנהלו על-פי הכלים שהצוות ירכוש) יהפכו להרגל מבורך.