קיו שיאצו – גיורא ליכט – מורה ומטפל בשיאצו

הדגש בשיטת הטיפול של הקיו שיאצו הוא איתור החסר (שנמצא במאזן מתמיד עם העודף) המאפשר סיפוק ומילוי אנרגטי של גוף המטופל. הנחת המוצא היא כי גופנו הוא כלי קיבול השואף תמידית להתמלא על מנת לספק את צרכיו הקיומיים, הפיזיים והנפשיים כאחד, ולהביאו לכלל איזון.
בגישה טיפולית זו משתחרר המטפל מהעיסוק בג´יטצו (עודף) שניתן לאבחון מנקודת מבט אובייקטיבית וסובייקטיבית, על מנת להגיע למצב בו המטפל מזהה מרידיאני קיו לא ממקום של הגדרה אלא ממקום של תחושה ואינטואיציה והבנת התהליכים המתרחשים מאחורי הקלעים.

הפונקציות הנשלטות על ידי המרידיאנים נחלשות ותפקודן נמצא ברקע של כל אירוע המוגדר כעודף (התפרצות חולי) ומכאן נגזרת שיטת הטיפול. המבנה הטיפולי מתחלק לשלושה דיאלוגים אבחנתיים:
1 – הטיפול המכין: הצפת המרידיאנים.
2 – אבחנת המרידיאן הנמצא בחסר.
3 – אבחנת הטצובו על גבי המרידיאן הנמצא בחסר.
והטיפול: סגירת מעגל המרידיאן, שהוא בעצם תהליך המילוי.

המגע הוא כלי התקשורת הראשוני אותו חווה האדם ברגע לידתו. חוויות רבות מעצבות את אישיותו ומטביעות בו את חותמן. תהליכים התפתחותיים וחוויות נותנים את אותותיהם בגופנו ומוצפנים בו והופכים להיות בני לוויה. הטיפול במרידיאנים המייצגים את פונקציות החיים משלבים בתוכם גם את צפונות העבר. קווי המתאר של גופנו הפיזי אינם משתנים באופן משמעותי כאשר אנו חווים חוויה או מקיימים תהליך חשיבתי. למרות זאת, הגוף מבטא מחשבות וחוויות באופן ברור כמו שפת גוף, הבעות פנים עד שינויים זעירים ברמת התא הבודד בתנועה של מטענים חשמליים וכימיים או ברמה הקלינית כמו למשל בשינויי לחץ דם.
כלומר, כל אירוע מנטאלי משתקף בגופנו וההכרה באה לידי ביטוי הן במרחב הפנימי והן במרחב החיצוני. בדו שיח הבין התאי שמאליו משפיע על כל התהליכים המתקיימים בגופנו בו זמנית. גופנו הוא בעצם מארג שלם של אינטליגנציה חושבת ומגיבה באותה עת. כל מחשבה וחוויה היא מיתר זעיר בתוך מארג שלם וכאשר נפרוט על אחד מהם המארג כולו ירעד. כך ניתן לראות את הטיפול במרידיאנים המייצגים את פונקצית החיים שבתוכם נמצאים גם צפונות העבר.

מערכת המרידיאנים הפזורה בגופנו המייצגת את תפקודי האברים היא מערכת מסלולים ראשית שממנה מסתעפים ערוצים משניים ומשני משניים והאנרגיה הזורמת בתוכם תפקידה לשמור על המערכת האיזונית הנקראת ´חוסר שינוי דינאמי´. ובמילים אחרות, השינויים הרבים שמתקיימים כל חלקיק של שנייה בחיינו מתבצעים בתוך מערכת יציבה. הטיה של האיזון גורמת להתפתחות מחלה מפשוטה ועד מחלה הרת אסון.
השינויים המתבצעים בגופנו יכולים לעבור ממצב של איזון המאפשר קיום למצב של היעדר שינוי (תהליכי החיים פוסקים) המביא למוות.

התהליך הקיומי של כל הנמצא ביקום נע בין הרס ליצירה. החל מגלקסיות והמשך דרך התא הבודד בגופנו. על מנת להאט את קצב האנטרופיה מבצע גופנו אין ספור פעולות מתואמות השומרות ומגוננות עליו בו זמנית. שרשרת הארועים האין סופית המתבצעת בכל רגע נתון מתקיימת בעזרת ה Qi (צ´י או ביפאנית קי) הזורם בגופנו ומסוגל לעבור במהירות עצומה, להגיב תוך תאום מופלא ולשמור על קיומנו.

סקרנותו של האדם המודרני בהבנת גוף האדם ומציאת סוד קיומו הביאה לכך שגופנו ´פורק´ לחלקים ולחלקי חלקים וההתמחויות הפכו ליותר ויותר ספציפיות. להתמחויות הללו היה תפקיד חשוב ביותר במאה השנים האחרונות להדברת המחלות והמגפות. יחד עם זאת, נראה כי בחיפוש אחרי הפרט נשכח השלם.
הטיפול בשיאצו במקורו נועד לשמר את הדינאמיקה האין סופית שתתחולל בתוך מסגרת יציבה, כלומר מניעת התפתחות המחלה.
עד עתה הבנו כי גופנו הוא מארג ענק של אינטליגנציה, מסוף המחובר באמצעות ערוצי אנרגיה הפועל בסינכרוניזציה מדהימה. כיצד נוכל לתגבר את התהליכים? כיצד נוכל לשמרם לטווח ארוך יותר?
כמטפלים עלינו לנקוט במספר אמצעים האמורים לבנות את השלם.
על פי האיורוודה (הרפואה ההודית העתיקה) ´השגת רגיעה מלאה ועמוקה הוא התנאי המוקדם והחשוב ביותר לריפויה של כל הפרעה´. לפיכך, אם ברצוננו כמטפלים להחזיר את המטופל לתוך המערכת האיזונית עלינו קודם כל לצור סביבה רגועה ונעימה, סביבה של אמון הדדי.
מצב של רגיעה ורלקסציה הוא הבסיס עליו המערכת החיסונית מתפקדת בהצלחה רבה יותר. כאשר המטופל חווה הרפיה עמוקה תהליכי הריפוי מתוגברים, ערוצי התקשורת האנרגטית פתוחים יותר ומוכנים לקבל את המטפל כגורם אוהד.

גופנו פועל ברובו בתהליכים הנובעים מתגובה לכל מצב בזמן אמיתי והמטפל הוא גורם חיצוני אותו המטופל צריך ראשית לזהות ולתת בו אמון, ורק אז יוכל להתמסר, להירגע ולהפיק את מקסימום ההצלחה הטיפולית. על מנת להגיע לשלב זה יש לצור תהליך מובנה ופשוט.

א – יש לשים לב שהמטופל לא יצטרך להתמודד עם שאלות הנראות לו פולשניות בשלב הראשוני ותהליך האבחנה בתשאול יעשה באופן מדורג.
ב – אבחנה מבדלת בו המטפל מזהה את המותר והאסור בעת הטיפול.
ג – שיחה שתתקיים, לאו דוקא במישור הטיפולי אלא כניסה לשדה המוכר למטופל, בו הוא חש בנוח.
ד – הבנת סיבת הגעתו לטיפול והפנייתו לטיפול, כלומר- האם נשלח, בא מרצונו, מבין את הנושא, ´עושה טובה´ למשהו בעצם הגעתו.
ה – הסבר כללי על מהות הטיפול והמשמעויות הכרוכות בו בשפה פשוטה.
ו – דאגה לסביבה הטיפולית, חום, מוזיקה, חדר טיפולים מסודר, מצע נוח לשכיבה.
ז – סביבה אוהדת ונעימה.
ח – תאום צפיות וצניעות.

לאחר שהמטפל הסביר למטופל את שלבי הטיפול מתחיל הדיאלוג הטיפולי המכין, בו מתמקד המטפל בהכנת המטופל, לשלבים הבאים בהם הוא מזהה את עוצמת הלחץ הנדרש, קצב הטיפול והאזורים להם נזקק המטופל לתשומת לב רבה יותר או פחות.
השלב המכין הוא בעצם השלב הארוך ביותר בטיפול ופעמים רבות נמצא את עצמנו עוסקים אך ורק בדיאלוג זה לאורכו של כל הטיפול. התוצאה תהיה איכותית למרות שלא עברנו לשלב הבא (אבחנת המרידיאנים והטצובו). משמעות הטיפול המלא היא בעצם יכולתנו להיכנס לתדר של המטופל, לזהות תוך כדי הטיפול את צרכיו (לחץ, קצב, מיקוד) ולהפיק מכך את המקסימום האפשרי בטיפול.
לדיאלוג האבחנתי עם המרידיאנים הספציפים (בקיו) דרושה תשומת לב ייחודית שבבסיסה עומדות התחושה והאינטואיציה. היכולת שלנו להתעלות מעל האובייקטיבי והסובייקטיבי ולהתחבר לצרכיו של המטופל מעבר לעולם הניגודים (המאפשר לנו לשפוט מצב) היא תפיסתו הראשונית של מצונאגה.
בדו שיח האבחנתי, על פי גישתו של מצונאגה, שהתפתחה מפילוסופית הזן, המטפל מגיב בזמן אמיתי לתחושותיו של המטופל ברגע בו קיים הטיפול וכך הוא מסוגל לזהות עומק, זרימה ומיקוד.
בדו שיח האבחנתי הקלאסי קובע המטפל באופן שיפוטי את האסטרטגיה הטיפולית על פי כושרו הלוגי ויכולתו לתרגם לאבחנה את המידע אותו מעביר המטופל בשיחה, תוך שילוב של אמצעים נוספים כמו: אבחנת בטן, גב, לשון, דופק וכו´. לכאורה, אנו רואים ניגוד תפיסות: הערכה לוגית, מסודרת ואינטלקטואלית מול הערכה אינטואיטיבית תחושתית. למעשה – השילוב בין שתי תפיסות אילו יוצר את השלם.
אם נקיים סדרה של מפגשי טיפול ונערוך אבחנה לוגית נבנית, סביר להניח כי המידע אשר נקבל תהייה מלאה יותר. אינטואיציה היא כלי שניזון מידע מוקדם ויכולת לראות את השלם ולא את הפרט. אין זה אומר כי המטפל הופך להיות פסיבי בגישתו הטיפולית ובקבלת ההחלטות, אלא נעשה קשוב יותר לצרכיו של המטופל. זוהי בעצם תפיסת עולמו של השיאצו המתבסס על הזן.
התפיסה האבחנתית הלוגית מאפשרת לנו לבנות פאזל שלם על כל חלקיו ולאתר מי מהחלקים חסר. השלמת התשבץ היא בעצם האסטרטגיה הטיפולית בתוך כל הפאזל הענק שקרוי גוף האדם. קיימים אין ספור רבדים וקשת שלמה של אפשרויות שבעזרת התחושה והאינטואיציה נוכל להתחבר אליהם ולהפיק את התוצאה הטיפולית הטובה ביותר.

האבחנה היא לב ליבן של כל צורות הטיפול משחר ההיסטוריה ועד היום. האבחנה על פי הרפואה הסינית המסורתית נמצאת בתהליך התחקות אחר מקורות הסימפטומים. בשנים האחרונות ניתן לראות שינוי מגמה לפיה גם הרפואה המודרנית נמצאת בחיפוש אחר גורמי מחלה ומניעתם. למשל, גילוי מוקדם של מחלות, תזונה נכונה, אורח חיים בריא ועוד. כלומר: טיפול מניעתי.
לא משנה אם מדובר בנקודת מבט מערבית או סינית מסורתית, המרידיאנים הם כלים להעברת מידע בגוף, בדומה לאותות חשמליים או כימיים המעבירים מידע ממקום למקום. זהו עולם בו משייטות מיליארדי פיסות מידע הפועלות בתיאום ביניהם ויוצרות את השלם.
המרידיאנים הם צינורות אנרגיה שתפקידם נגזר מתיפקודי האיברים שדרכם הם עוברים. הם מהווים את הבסיס לקיום שלנו. כאשר מרידיאן אינו מעביר מסרים, כלומר הצ´י אינו זורם בתוכו בחופשיות, יווצר חסר אנרגיה באזור מסוים ומכאן מתחיל להתפתח פוטנציאל למחלה. כאשר המטפל בוחר מרידיאן לטיפול, הוא מבודד אותו, כשרקע נמצאים שאר המרידיאנים, ומפעיל עליו את הדינמיקה הטיפולית כגון: לחץ, מתיחה, מיקוד על טצובו, רוטציות וסגירת מעגל המרידיאן. בכך, משפר המטפל את זרימת המרידיאן, את החיוניות שבו, ומחזיר את האיזון לקדמותו (ברמת חוסר / עודף).
המיקוד במרידיאני החסר בתהליך הטיפולי הוליד את השם קיו שיאצו. זיהוי המרידיאן החסר נעשה באמצעים שונים שהזכרנו, המבוססים על אינטואיציה ותחושה, על אבחנת בטן וגב, הקשבה לצרכיו של המטופל וכן על תשאול ואבחנות כמו דופק ולשון.
עיקר הטיפול במרידיאן לאחר זיהויו הוא אבחון הטצובו – השער דרכו אנו נכנסים אל המרידיאן, מסירים את הסטגנציה ומשפרים את כושר זרימתו. תחילה, הצפנו את המרידיאנים, הבאנו את גוף המטופל להרפיה, יצרנו תהליך טיפולי מקיף וכלל מערכתי תוך התחשבות מלאה בכל המרכיבים הבונים את הדיאלוג הטיפולי.

יצרנו את התחושה אצל המטופל, כי המטפל מתחבר אליו כגורם אוהד, ואז המרידיאנים ´הרוצים טיפול´ , כלומר אילו הלוקים בחסר, יצופו כלפי מעלה. למה הדבר דומה? לרצונו של האדם בקרבתו של האחר, רצון הנובע מביטחון וזרימה ברמת תדר אנרגטי דומה, להרגשה של: ´טוב לי להיות במחיצתו´.
השלב הבא יהיה תגבור הזרימה האנרגטית של המרידיאן. מיקום זרימתו של המרידיאן והשערים (טצובו) הנמצאים לאורכו מאובחנים על ידי הרפואה הסינית הקלאסית במסלולים קבועים על גוף האדם. המטפל המנוסה ידע כי הטופוגרפיה של המרידיאן ומיקום הטצובו יכולים להשתנות, ולכן חיפוש ואיתור הטצובו הוא לא נבירה על מנת לאתר נקודה רגישה, אלא התבוננות והתחברות לתחושות המטופל ולצרכיו. זוהי הדרך להתחבר למימד האנרגטי של המרידיאן ולא למימד האנטומי.
כפי שהוזכר, הגוף כולו מרושת ומסודר במרידיאנים ובסעיפי מרידיאנים המגיבים לכל אירוע בשרשרת תיאומים היוצרת את גוף האדם. מכאן שקשה לתחום את האנרגיה לערוצים קבועים הממוקמים באופן מדויק. יחסי הגומלין והקשר בין המרידיאנים מאפשרים את הקיום הפיזי שלנו ולכן, כאשר נטפל בהם, נוכל לדמיין פריטה על מיתרים. ההדהוד שנוצר ביניהם הוא אשר משפיע. ההד הוא הזרימה העדינה של האנרגיה הנמצאת בין המרידיאנים שמסייע להעברת המסרים בתוך מערכת התיאומים המגוונת של האדם. ככל שההד יהיה צלול יותר, תחושת ההרפיה ותחושת הגוף השלם יגיע לידי ביטוי.

הטיפול בא לידי ביטוי לא רק בלחץ שנוצר על ידי המטפל באמצעות אגודליו, כפות ידיו ומרפקיו, אלא גם באמצעות התנועה שהיא המחברת והמוציעה לפועל את התהליך הטיפולי. השילוב בין התנועה והלחץ התומך, אותו אנו מפעילים, יוצרים את התגובה הטיפולית.
המסרים מועברים על ידי רטטים אנרגטים לכל מחוזות הגוף בין רגע. מכאן, ניתן להבין שרטטים אילו בלתי ניתנים לכימות. כלומר, התהוותם, התקרבותם והתרחקותם נעשים במעגלים רבים מספור, המשפיעים על הפעילות הפיזיולוגית של גופנו. אפשר להגדיר את האנרגיה האין סופית כסוג של תובנה המתרחשת בגופנו ברמות שמעבר לחמשת חושינו. אותם זרמי אנרגיה מעצבים את הגוף בכל רגע ורגע. הגוף מצפין מידע משחר הולדתו לאורך כל חייו. סך כל הפירושים בונה את תגובתנו לכל ארוע. לכן, יכולתנו בכל טיפול להתחבר למקצב, לתנועה בלחץ ובין לחץ ללחץ, בונה את השלם.
השימוש הקרוב ביותר להבנת המקצב והעומק במרחב העבודה הוא השימוש בדמיון ככלי תחבורה של האנרגיה. באמצעות ההדמיה אנו מסוגלים לנתב את התודעה ולהתחבר אל הטצובו ואל הערוצים המובילים מסרים אנרגטים למקום בו האנרגיה הופכת לחומר ויוצרת תהליך פיזי. למשל, כאשר נדמה זיכרון כלשהו, הגוף יגיב כאילו חווה אירוע אמיתי. אם נזכור פחד ונדמה אותו, כל חושינו ידרכו. כל מערכות הגוף יפעלו במתכונת המחקה תגובה ופחד. דימוי זיכרון של אהבה מאפשר תגובה פזיולוגית המזכירה תחושות נעימות. החוויה לעתים מתקרבת לחוויה המציאותית. התודעה יכולה לנוע בין זיכרון טוב לרע ולכל מה שביניהם. כאשר המטופל חווה חוויה טיפולית נעימה, התודעה נעה לכיוון תחושה המספקת אושר ואופטימיות.

לעתים ניתן לראות תוצאות טפוליות שהתודעה נעה לכיוון הפוך, כלומר, לכיוון זיכרון רע. טפול נכון מאפשר להוציאו ולפוגגו, כלומר, להסיר את החסימה – הסטגנציה ולשחררה.
תפקודי המרידיאנים משתבשים כתוצאה מאורח חיים נרכש כמו מתח, חרדה, תזונה לא נכונה וגורמים מולדים. התהליך אשר בסיומו משתבשת זרימת הצ´י במרידיאנים הוא תהליך ממושך ומתפתח, אלא אם חווה האדם טראומה אשר יוצרת חסימה (ברמה הפיזית או האנרגטית) במסלול הזרימה. במקרים אילו משתנה אסטרגית הטיפול. חשיבות רבה היא להדגיש בפני המטופל כי תהליך רגרסיבי עשוי להתפתח כחלק מתהליך הטיפול. כאשר הזרימה נתקלת בחסימות קשות, הסרת החסימות עשויה לעורר רגרסיה, לכאורה. הגוף התרגל לפעול במתכונת מסוימת תוך ביצוע מעקפים היוצרים תהליך סטגנציות משניות, ולפתע, בתוך הטיפול חל שינוי בזרימה, והתהליך הפתאומי יכול להוביל לרגרסיה.

הבנתו של המטופל את התהליך מאפשרת התמודדות לפי הצורך, כפי שבטיפול נפשי חווה המטופל את הטראומה, מתמודד ומפורר אותה. כמטפלים עלינו להיות קשובים, להוביל את התהליך בזהירות תוך מעקב אחר ההתפתחות. אם התהליך מהיר מדי, עשוי להווצר מצב בו המטופל יכנס לעמדת כיווץ, ולא נוכל להגיע לרבדים העמוקים בהם זורמים מרידיאני החסר, למלאם ולשפר את כושר זרימתם.
על פי רוב, בהליכים הטיפוליים האיטיים הרגרסיה לא תופיע בעוצמות גדולות, אלא במינונים נמוכים.
היכולת שלנו כמטפלים להבין ולהשפיע על התהליך הטיפולי הוא תחל כאשר נבין שתהליכי ההשתנות בגופנו הם אין סופיים, מהירים מכדי לראותם, (כאשר בכל רגע מתחליפים המוני תאים בגופנו, באברים מסוימים תוך שעות ובאחרים תוך חודשים), ואיטיים מכדי שנראה את סך ההצטברות של הנזק. לכן, רק כאשר יופיע הסימפטום נדע על קיומו.
חמשת החושים מדווחים לנו על קיום מוצק בזמן ובמרחב. זהו למעשה המעטה החיצוני. מתחת לשכבה זו הגוף הוא דבר מופלא, אורגניזם הניזון ממליוני שנות קיום אבולוציוני, החיי בשינוי מתמיד בו זמן התגובה לכל אירוע נמדד בחלקיו הקטנים ביותר של הזמן ובאופן לא מודע.
על כן, כאשר המטופל מצפין מסר חיובי בגופו, במפגש עם המטפל, מתבטלים ה´כוננות´, החרדה והמתח שהם הגורמים ביום-יום להתגייסות הגוף להתמודדות. התהליכים המטבולים נעשים תקינים ולא מופרעים. הגוף מתגייס להתחדשות של תאים. המסרים האנרגטים עוברים בתנועה חופשית יותר והתהליך המוביל לבריאות – מתקצר.

ההשפעה על מנגנון הריפוי נעשית באמצעות תרופות או באמצעות מנגנון הריפוי העצמי. כפי הנראה, היכולת לעורר את מנגנון הריפוי עושה את ההבדל בין ריפוי חלקי, ריפוי מוחלט או חוסר יכולת להחלים. על מנת לעורר ולהניע את יכולת הריפוי יש צורך להגיע לנקודת החיבור בין המעבר של האנרגיה לחומר. ממש במקום בו האנרגיה – התודעה, הופכת לתהליך ברמה הכימית המשפיעה על שרשרת התגובות בגוף. במצב של רגיעה טיפולית, השינוי בתוואי ותגבורו יהיה חיובי ולא יהיה מושפע ממערכת של הצפנות תת הכרתיות כמו הזיכרון.
בנתוני מצב אידיאלים אלה, שלא תמיד ניתן להגיע אליהם באופן שיטתי, יווצרו תהליכים שלעתים יראו כניסים. כלומר, תהליך ריפוי ספונטני ללא הסבר לוגי רפואי.
תהליך טיפולי זה מקנה לעתים התקדמות קלינית כה טובה עד כי קשה להניח שמדובר רק בפלצבו. הטיפול בשיאצו הוא כלי רב עוצמה ויכולת השפעה בתהליכים אילו. המטופל חווה רוגע והרפיה, גופו נתון להשפעה ותגבור זרמי צ´י. במצב זה נוכל לבודד את המרידיאנים ולטפל בהם, להניע אותם ולאזן את ההרמוניה ביניהם, ובכך לתגבר את מנגנון הריפוי העצמי.
הרפואה המודרנית עוסקת בתוצאות הניתנות, לרוב, לחיזוי מראש. בדרך כלל ההתהליכים המלווים החלמה הם איטיים ודורשים תשומת לב זהירה בהתפתחות הטיפול, אך מספר ארועים חריגים באופיים שתוצאותיהם היו ריפוי ספונטני, הובילוני למחשבה שתהליך הריפוי יכול להתרחש בקשת גדולה של תוצאות עד ל´נס´.

לסיכום

הצפת המרידיאנים, איתור המרידיאנים, חיפוש אחר חלונות הכניסה (טצובו), הכניסה אליהם, מילוי ותגבור הזרימה והשלמת הפאזל הטיפולי מתבצעים באמצעים אינטלקטואלים, אינטואיטיביים ותחושתיים לפי נוחות המטפל. התוצאה הטיפולית יכולה להיות זהה בשעה שהדרכים יכולים להיות שונות.
תהליך האבחנה מושתת על ידע רב שאנו רוכשים. לעתים ידע זה עלול לקבע אותנו ולהקשות על הזרימה הטפולית. על כן עלינו להמנע ממצב של שפיטה, להקשיב לאותות הגוף, לזרום עם הטפול, לצוף באותם תדרים ולא להשאר במסגרת הקשיחה של האבחנה. עוד בטרם ניכנס לתהליך האבחנה יהיה עלינו לברר אם קיימות אינדיקציות רפואיות שאינן מאפשרות את תחילת הטיפול. יש לראות בכך חשיבות עליונה.
בכל רגע נתון, נעשות בגופנו אין ספור פעולות מתואמות. הגוף משתנה מדי רגע ואברי גופנו מתחלפים ברמה התאית. רק הקוד הגנטי נשאר. השלד מתחלף כל שלושה חודשים, עור גופנו כל חודש, רירית הקיבה כל ארבעה ימים, כבד כל שישה שבועות ומכאן אנו למדים שגופנו נמצא בשינוי מתמיד. הגוף מצוי בתהליך אין סופי של שמירה על מערכת דינמית זו ועל יציבותה. הפילוסופ היווני הריקלוטוס ניסח זאת היטב: לעולם לא תוכל לקפוץ לאותו נהר פעמיים. אנו דומים יותר לנהר מאשר לדבר קפוא בזמן ובמרחב.
האבחנה האינטלקטואלית, חשיבותה בהגדרת הדרך והבמסגרת הטיפולית. האבחנה בה המטפל קשוב בזמן אמיתי ומגיב בזמן אמיתי בונה את השלם. לכן, בתוך הטיפול נהיה חופשיים ממחשבה, פנויים להתעלות מעל עולם הניגודים (האבחנה האינטלקטואלית) ובמצב של ריק מחשבתי נוכל להתחבר לצרכיו העמוקים ביותר של המטופל ולאתר את מרידיאני החסר.

יסודות הטיפול

על מנת להתפנות ולצור מבנה טיפולי נכון צריך המטפל להטמיע טכניקת טיפול ללא מאמץ ואלה היסודות:
1. מיקום המטפל ביחס למטופל – ניצול מירבי של המיקום למקסימום פעולות.
2. מיקום ה Tan Tien בהרה (בבטן).
3. שימוש בצ´י ולא בכוח (תרגיל הרמת המטופל).
4. לחוש בנוח בכל מנח ולא להתעייף.
5. לא לצור מצב של חיפוש מנח ולהפתר מהמחשבה מה עלי לעשות (כלומר קטה, ומאוחר יותר, כשמתפתחת המיומנות יש מקום לאילתור מסוים) .
6. היכולת להגיע למרידיאנים מזווית נכונה (ע´י מיקום).
7. התפתחות וזרימה של מנחים לפי צורכי המטופל.
8. תמיכה שווה של הידיים והרגליים (4 כפול מאה אחוז).
9. שימוש בריקמת העור כמדד לכיוון ועומק העבודה.
10. התבוננות אל מחוץ למטופל על מנת לפתח את תחושת המגע ולסמן את כיוון העבודה.
11. טיפול באופן אורכי ורוחבי מרידיאני אורך ורוחב (על פי גישתו של ריוקיו אנדו).
12. כניסה ויציאה בקצב דומה, זרימה טיפולית ותנועה חשובות במידה שווה למידת הלחץ המופעל.
13. יצירת מבנה טיפולי (קטה) והסבר מקדים על מנת לא להפתיע את המטופל.
14. שחרור כל טונוס השרירים של המטפל בעת היציאה ממתן הלחץ.