אודות MedPortal  הרשמה לחדשות MedPortal  תקנון  שאלות נפוצות  צור קשר

 נבחרי MedPortal
פרופ' משה שטרנפלד
רפואה סינית מסורתית.

רפאל רוזנסקי
רפואה סינית .

רוצה להופיע כאן?
(אנציקלופדיה) רפואה משלימה > שיטת ביירון קייטי

לאהוב את מה שיש - שיטת העבודה של ביירון קייטי


26.2.08
המצב על הפנים: הֶעתיד נראֶה אפור מאי-פעם; הוא בחיים לא יבין אותי... אשתי צריכה להעריך אותי יותר... הבוס שלי מתנהג אליי כאילו שאני מטומטמת... אם הילד שלי ימשיך ככה – אין סיכוי שהוא ילמד להסתדר בחיים...

האם זה באמת נכון?

האם יש לנו דרך לדעת שזה באמת נכון?

ואיך אנחנו מתפקדים כשאנחנו פועלים מתוך הפרספקטיבה הזו?

ומי או מה היינו ללא האמונה (או המחשבה) הזאת?

באמצעות ארבע השאלות הפשוטות האלה אנחנו מוזמנים לחקור כל סוגיה בחיינו: "Judge your neighbor, Write it down, Ask four questions, Turn it around" – ואצלנו: "שפטו את האחר, כתבו את השיפוט, שאלו ארבע שאלות, הפכו את הכתוב". זוהי התמצית של "The Work", מבית היוצר של ביירון קייטי, אמריקאית מדהימה מקליפורניה, שבשנת 1986, ברגע של הארה, גילתה כי ללא הסיפור על "איך החיים צריכים להיות", אנחנו חווים תחושת שלווה עמוקה, הרבה יותר מזו שהיינו משיגים אילו הגשמנו את כל חלומותינו. מאז היא מלמדת את שיטתה המהפכנית ברחבי העולם: 4 שאלות ו"היפוך" אחד.

ה"חקירה" הפנימית הזאת מאפשרת לנו לפגוש ולהבין מזווית אחרת לחלוטין את המחשבות המוכרות שלנו – ולשנות את הדרך שבה אנו רואים את עצמנו, את הסובבים אותנו ואת החיים בכלל. בעזרת "העבודה" אנשים חווים מהפך רדיקלי בהתמודדות עם סוגיות כמו: איך אפשר להפסיק לסבול? מה לעשות כשלא מצליח לי כמו שרציתי? מי יכול להבין אותי באמת?

מהות הסבל - והשחרור

על ההבנה ששינתה את חייה של קייטי מספרים באתר שלה כך: "קייטי ראתה שכאשר היא האמינה שמשהו צריך להיות שונה מאיך שהוא ('בעלי צריך לאהוב אותי יותר', 'הילדים שלי צריכים להעריך אותי') היא סבלה. וכשהיא לא האמינה למחשבות האלו, היא היתה שלווה... בהבזק של תובנה קייטי ראתה, שהניסיונות שלנו למצוא אושר פועלים פעולה הפוכה; ולכן, במקום לנסות ללא תועלת לשנות את העולם כך שיתאים למחשבותינו על הדרך שבה הוא צריך להיות, אנחנו יכולים להטיל ספק במחשבות האלו, ובאמצעות קבלת המציאות כפי שהיא, 'לחוות חופש ואושר מעבר לכל דמיון'."

גם אלו מבינינו שטרם חוו הארה יכולים בעזרת 4 השאלות וההיפוך – כלומר, ה"חקירה", לגלות, כי מה שגורם לנו סבל איננו מה שקורה במציאות – אלא הסיפור שאנחנו מספרים על זה, ובעיקר – הציפיה שלנו שדברים בעולם יקרו אחרת ממה שהם קורים. ומהו הגילוי הזה אם לא הארה...

המוח שלי יכול לספר לי סיפורים מדהימים על מוגבלותו של בן-זוגי (בעיקר כשמדובר בלהבין אותי, למשל...), או על צרות-העין של עמיתה לעבודה, או על חוסר-הצדק העולמי בכלל. המחשבות טסות בתודעתי, ומשחזרות את עצמן ללא שליטה. כשאני מספרת לעצמי שהילד שלי מזלזל בי, שזה נורא לשקר, שאמא שלי הרסה לי את החיים, שאסור לשפוט אנשים, ששרון (ערפאת, בוש...) מחבל בשלום – אני מייד סובלת. למה? כי מתחת למחשבה הגלויה מונחת ערימה של אמונות נסתרות על החיים, דבוקות זו לזו כמולקולות בלתי-נפרדות, שמחזיקות את המבנה המפואר של זהותי, זו שנרכשה בלי משים, אך בעמל רב, במהלך חיי; אמונות כמו: "אנשים, ובעיקר בני-זוג, צריכים להבין זה את זה"; "אמהות אמורות לתמוך בבנותיהן"; "מנהיגים מופקדים על השלום בעולם" וכיוצא באלו תפישות-עולם, שהתקבעו להן אי-שם בתודעתנו, ומעולם לא נחקרו – ושהן לכאורה "האמת". כולנו כבר ראינו, שרוב המחשבות האלו, רוב הזמן, אינן תואמות את המציאות כפי שרובנו מכירים אותה, אבל אנחנו מתעקשים לאחוז בהן ולהתגעגע אליהן, וכל פעם להזדעזע מחדש כשהן לא מתגשמות.

למשל, כשאני שבה ואומרת לעצמי, במשך רוב חיי, שאמא שלי הרסה לי את החיים – אני מדוכאת. בין היתר כי אין שם שום תחושה של בחירה. כשמופיעה השאלה הראשונה מתוך הארבע – האם זאת האמת? – המבנה הלכאורה מוצק הזה שבתוכי מתחיל להיטלטל, כשאני מזהה, שהתשובה הפנימית העולה בי היא "לא". למען הדיוק, לא פעם כששומעים את השאלה בפעם הראשונה, הדחף הראשוני הוא לענות "בטח!"; הרי שנים אני מחזיקה בסיפור הזה (שהיא הרסה לי את החיים), וכל בר-דעת יסכים אתי, שמה שאמא שלי (בן-זוגי, הבוס שלי, אלוהים...) עשתה זה לא אנושי.

וכאן באה לעזרתי השאלה השנייה: האם יש לך דרך לדעת שזה באמת נכון? וואו! אני נושמת עמוק, ומגלה שאין לי. לא, אני לא יכולה לדעת מה היה קורה אילו אמא שלי היתה אחרת. אילו היא לא השפילה אותי לפני חברותי. אילו לא זרקה את החפצים שלא סידרתי. אילו... אין לי דרך לדעת איך היו חיי נראים אילו כן או לא קרה מה שקרה ולהיפך. אולי הם היו נהרסים הרבה יותר?

השאלה השלישית מאפשרת לי לגלות איזה מחיר אני משלמת על אחיזתי באמונה הזאת: איך את מתפקדת כשאת פועלת מתוך הפרספקטיבה הזו (כלומר, כשאני מאמינה למחשבה שאמי הרסה את חיי)? – אני מפנה לה את הגב, טורקת את הטלפון, אומרת לה מלים מעליבות, מפנה אליה מבטים ידועים. איך זה מרגיש בִּפנים? (זוהי שאלת-משנה לשאלה 3). זוועה. אני לא אוהבת את עצמי כשאני מתנהגת ככה. אני גם פוגעת וגם מרגישה קורבן.

ואז מתחילים להתקרב לגאולה – השאלה הרביעית: מי או מה היית בלי האמונה הזו? וכאן לוקחים זמן, צוללים פנימה, ועולות תובנות מהממות. ה"גרועה" שבהן היא – אני לא יודעת. כמובן שאני לא יודעת, הרי מעולם לא הכרתי את עצמי ללא האמונה הזאת (שאמי הרסה את חיי). ותחילת השחרור הגדול היא אי-הידיעה הזאת. כי במצב הקודם, הקפוא, הסובל – יש ידיעה. כביכול. אני יודעת שאמי אחראית על הריסת חיי. עכשיו, כשאני חוקרת את ה"ידיעה" הזאת, אני עומדת מול האפשרות שאין לי מושג מי אני בלי הסיפורים שלי... מפחיד. נפלא.
ואז מגיע הקטע שמחבר אותנו למעשיוּת של התהליך הזה: ההיפוך.

כל משפט שֶכָּתבנו וחקרנו – אנחנו מוזמנים להגיד אותו לעצמנו, בהיפוכים, ולבדוק אם הטקסט המהופך מתאים לאמת הפנימית שלנו לפחות כמו – אם לא יותר מאשר – המשפט המקורי: אמי הרסה את חיי – אני הרסתי את חיי. וכשקשה למצוא בתוכנו את הכוונה, אפשר במקום זאת לומר: "המחשבות שלי הרסו את חיי". וואו. זה ממש ברור לי. הרי בלי המחשבות – אין לי מושג מי הייתי... היפוך אפשרי נוסף: אמא שלי לא הרסה את חיי. נו, עכשיו אחרי שחקרתי – ברור שזה יותר אמיתי מהמשפט המקורי שכתבתי. ואז אני עוברת לחקור עוד משפט כתוב (פירוט בהמשך).

החקירה, ובשיאה ההיפוך, מעוררים תובנות בלתי-צפויות בתודעה האוטומטית שלנו: אם כאשר אנחנו מתנגדים ל"מה שיש" = המציאות – אנחנו סובלים, הרי אי-התנגדות = אי סבל. המממ. כלומר, יש דרך לפגוש את המצבים המוכרים וה"תקועים" שלנו בהבנה חדשה – ולהשתחרר מהם; כשאני ממשיכה לחקור את תפישות-העולם שלי אני מגלה לתדהמתי, שהן קורסות ונעלמות באפקט דומינו מופלא ו – לשמחתי – בלתי-הפיך.

תהליך פרקטי ורוחני, מהפכני ויומיומי

על אף שהתהליך שקייטי הביאה לעולם הגיע אליה ללא כל היכרות מוקדמת עם שום דיסציפלינה רוחנית שהיא, נכלל שמה ברשימת האנשים שה"טיים מגזין" פירסם בשנת 2000, כמי שתרמו משהו חשוב ומשמעותי למילניום החולף.
מאות אלפי אנשים ברחבי העולם כבר למדו בעזרת הכלי המהפכני הזה לקבל את החיים לגמרי אחרת, להפסיק להתווכח עם המציאות, ולהשיג הקלה, שלווה ובהירות – גם בְּלב הכָּאוֹס. אנשים רבים מדווחים על תחושת רווחה וחופש בעקבות תרגול זה. עם זאת, למי שמתפלאים על הפשטות והקלות מבהירה קייטי, שאין מדובר בתרופת קסם או בפתרון מהיר. "העבודה" היא תהליך מתמשך ומעמיק של חקירה עצמית. ככלות הכל, יש שפע של אמונות להשתחרר מהן בעולמנו...
בשנים האחרונות נכנסת שיטת The Work יותר ויותר לשימוש ככלי מהיר, עמוק וזמין במקצועות טיפוליים רבים, ובהצלחה רבה, כשם שהיא משמשת ככלי אפקטיבי לשינוי בעסקים, בבתי כלא, במשפחות וכמובן בעבודה פנימית, בכל רגע בחיים.

ספרה של קייטי, "לאהוב את מה שיש – ארבע שאלות שיכולות לשנות חיים", המכיל תיאורים מפורטים של מסעות-תובנה כאלו, שאנשים עברו איתה, ראה לאחרונה אור בעברית בהוצאת פראג, בעריכתה המקצועית של ארנינה קשתן, מאפשרת (facilitator) בשיטה מאז 1997, שקנתה את נסיונה בהדרכה בהכשרת בית-הספר הבינלאומי של The work. "לאהוב את מה שיש" מהווה את הבסיס לגישתה לחיים של ביירון קייטי ולסדנאות בשיטה המתקיימות ברחבי העולם ובארץ: כשאנחנו מתנגדים ל"מה שיש" – אנחנו סובלים; כשאנחנו מפסיקים להתווכח עם המציאות – אנחנו נפתחים לחוויה מפתיעה של הקלה ושחרור, המאפשרת לנו לפעול בצלילות בהנאה וביעילות.

בתהליך של The Work אנחנו מעלים על הכתב את מחשבותינו-סיפורינו על מצבים מוכרים מחיינו, שואלים עליהם את 4 השאלות, עושים את ה"היפוך" – ובהדרגה מזהים את המערך המחשבתי הפנימי הנסתר שלנו. מתאמנים בהפחתת פחדים, מגיעים לקבלה עמוקה של עצמנו ושל המציאות – ונפתחים להנאה....

בעזרת החקירה הפשוטה והמאורגנת הזאת אנחנו מצליחים להיפרד מהבלבול הקיומי – והיומיומי – המוכר לכולנו ולהעלימו באופן יסודי, אמיתי ומעשי, ללא כל תלות או קונפליקט עם אמונה דתית כלשהי. שהרי כולנו חותרים לחיות בשפיות ובחדווה.

מה, זה בסדר לשפוט?

כל מפגש "עבודה" מתחיל בבקשה המרעננת לעשות את מה שכולנו עושים בכל מקרה אבל לא תמיד מרגישים עם זה נוח: לשפוט. להעביר ביקורת. בלי רחמים. בלאו הכי המוח שלנו מוצף מחשבות שיפוטיות ללא הרף. אלא שבדרך כלל החינוך הנאור שלנו (ולפעמים גם החינוך הרוחני שלנו) מלמד אותנו להחניק אותן, להשתיק, להתעלם; להתנהג באופן "תרבותי". אז בשביל זה קיים "דף העבודה". זוהי ההזדמנות שלנו להוציא ה-כל החוצה. לפרוק את מה שאוכל אותנו.

התרגול בשיטה זו כרוך, אם כך, בשני שלבים עיקריים: בשלב הראשון, של ה"עשייה" (doing), מעלים על הכתב, על-פי סדר מסוים, את מחשבותינו השיפוטיות על אדם או נושא, שיש לנו איתם עניין לא-פתור. השלב הזה, של הכתיבה, מאפשר "עצירה" זמנית של זרם המחשבות הבלתי-נשלט שלנו, ו"לכידתן" לכלל חומר המאפשר איזושהי התייחסות חדשה אליהן.

צידו האחד של "דף העבודה" הוא זה שנועד לַכְּתיבה: יש בו שישה סעיפים ושורות ריקות, שאנו מוזמנים לכתוב בהן את מחשבותינו על האדם או המצב שבחרנו, בהתאם להכוונה של כל סעיף.

ואלו הסעיפים, למי שרוצים כבר להתחיל להתאמן (זכרו, כל הסעיפים נכתבים על אותו אדם – ובתחילת הדרך, לא על עצמכם):

1. מי מכעיס, מאכזב או מבלבל אותך ומדוע? מה את/ה לא אוהב/ת בהם?

[דוגמא: אני כועסת על פול כי הוא לא אוהב אותי, הוא אף פעם לא מקשיב לי, הוא צועק עלי, וכו'].

אני______________ (על או מ) __________ כי__________________________________________

(שם או דבר)

2. איך היית רוצה שהם ישתנו (אותו האדם או הדבר)? מה את/ה רוצה שיעשו?

אני רוצה ש_______ (יהיו , או יגידו, או יתנהגו) ____________________________________________

(אותו אדם)

3. מה הדבר שהם אמורים או חייבים (should) לעשות או לא לעשות, להיות, לחשוב, להרגיש? איזו עצה יכולת להציע להם?

_________ חייב/ת או צריך _________________________________________________________

(אותו אדם)

4. האם את/ה צריכה משהו מהם? מה הם צריכים לעשות בשבילכם, כדי שתהיו שמחים?

אני צריך/ה ש­­________ ___________________________________________________________

(אותו אדם)

5. מה את/ה חושב/ת עליהם? ערכו רשימה (כל מה שעולה בדעתכם – שלילי, חיובי; בלי רחמים).

________ הוא / היא / הם __________________________________________________________

(אותו אדם)

6. מה הדבר שלעולם אינך מוכן/ה לחוות שוב עם אותו אדם, דבר, או מצב?

אני לא מוכנ/ה ש או אני מסרב/ת ל _________________________________________________

בשלב השני, של ה"ההתרה" (Undoing), או ה"חקירה" (Inquiry) אנחנו שבים להתבונן במשפטים שכתבנו, ולגבי כל אחד מהם אנו שואלים את ארבע השאלות ואז הופכים את המסר הכתוב. השלב הזה, של ה"התרה", הוא זה המאפשר לנו הקשבה פנימית שונה לחלוטין מזו המוכרת. אחרי כל שאלה המופנית ל"מוח" – אנו עוצרים, משתתקים, ומאפשרים ל"לב" להשיב. התשובות שאנו שומעים מתוכנו מחוללות לרוב טלטלה תודעתית-רגשית עזה ובלתי-מוכרת. תחושה זו מתעצמת ברגע שבו אנו הופכים את המסר הכתוב ללשון אני, ומגלים רובד נוסף של אמת על עצמנו. כל המהלך הזה מאפשר הבנה אחרת של עצמנו והזולת, ועם הזמן מעורר אצל רבים ענווה, חמלה ואהבה – בצד אפשרויות פראקטיות לבחירת פעולות רצויות, ללא לחץ.

התהליך יכול להיעשות בין אדם לבין עצמו, בין בני-זוג, בתוך משפחות, במקומות-עבודה וכו'. מומלץ מאד, לפחות בתחילת הדרך, להיעזר בהדרכה של אדם אחר או של מאפשר/ת (facilitator) מנוסה יותר. הדרכה זו יכולה להינתן במפגשים אישיים – או במסגרת קבוצתית; בכל מקרה העבודה היא במתכונת של אחד-על-אחד. מנסיונם של רבים – למפגש קבוצתי יש ערך מוסף בעוצמה, בלמידה ובתמיכה. במקרה הטוב יוצאים עם פרספקטיבה קצת יותר רחבה, ובמקרה היותר טוב – עם תובנה מדהימה על סיטואציות שנראו אבודות.

מאִמרות-הכנף של קייטי:
"אילו היתה לי תפילה, היא היתה: אלוהים, חסוך ממני את הכמיהה לאהבה, אישור והערכה. אמן".
"דף העבודה" ניתן להורדה מן האתרים באנגלית ובעברית http://www.thework.org/
www.meitarim.com/thework/dafavodah.pdf
לפרטים נוספים אודות פעילויות מרכז מיתרים: 03-6733522 info@meitarim.com

 
גרסה להדפסה   |   שלח לחבר   |   לארכיון מאמרים
 
 אנציקלופדיה רפואית
עם המלצות לריפוי עצמי
 
 בריאות | אודות MedPortal | תקנון | קישורים | שותפים | הרשמת חברים | הרשמת רופאים ומטפלים | כניסת חברים | צור קשר | שיתופי פעולה